חיוב חברה שהגישה תביעה של 10,000,000 ש"ח בהפקדת ערובה על סך 75,000 ש"ח

הרקע בקצרה

עסקינן בתביעה לתשלום סך של 10,000,000ש"ח, שהוגשה על ידי התובעת 1 - חברה שהתאגדה לשם הקמת והפעל קומפלקס אירועים בשם "הרפסודה הלבנה" בשטח נמל אילת, וע"י התובע 2 - תושב חוץ.

בכתב התביעה צוין, כי הנתבעים הונו את התובע 2, כאשר פיתו אותו להשקיע בנכס הרוס ובלתי חוקי, סכום עתק של למעלה מ- 2 מיליון דולר, שירד לטימיון מאחר שלא ניתן להפעילו למטרת השכירות, אלא לתכולה זעומה של 60 איש בלבד ולתקופה זמנית.

הנתבעים הגישו כתב הגנה מטעמם, בו הם מכחישים את הטענות בכתב התביעה, אותה הם מכנים "תביעה חסרת שחר" ושקרית.

ביום 2.6.09 הגישו המבקשים בקשה לחיוב המשיבים בערובה להוצאות משפט (בקשתם הנוספת למתן ארכה להגשת כתב הגנה מתייתרת, לנוכח העובדה שזה הוגש בינתיים לתיק ביהמ"ש).

הבקשה לחיוב בערובה

המבקשים מציינים, כי המשיבים התקשרו עמם בהסכם שכירות, תוך שהם "שוגים בחלום" להקמת מתחם הסעדה יוקרתי, המיועד לקהל של תיירות רוסית עשירה, הידועה כאוליגרכיה הרוסית, אשר היה אמור לפקוד את העיר אילת. הדבר נעשה ללא סקר שוק ראוי ומעמיק, וכאשר נכזבה תקוותם של המשיבים להפיק רווחים, ולנוכח חוסר נסיונם לבניהול עסק בומבסטי כפי שהתיימרו להקים, קרסו תוכניותיהם ועסקיהם ועתה הם מנסים להטיל את האשמה על כתפי המבקשים

לדברי המבקשים, המשיבה 1 היא חברה בערבון מוגבל, השקועה בחובות עתק לבנקים וספקים. המשיב ,2 שהוא בעל המניות היחיד בחברה, הינו ניתן זר, חסר כושר פרעון לחלוטין. בנסיבות אלה, ברור שלא יהיה באפשרותם לשלם את הוצאות המבקשים, אם תידחה תביעתם.

בתגובתם לבקשה טענו המשיבים, כי מדובר בבקשה מקוממת ובלתי ראויה, המהווה ניסיון ציני לנעול את שערי בית המשפט בפניהם מחמת עוניים, כאשר הנתבעים הם אלו שגרמו להתרששות התובעים ולירידתם מנכסיהם.

לדבריהם, אין לחייב בהפקדת ערובה אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות בלבד. במקרה דנן, אין מדובר בתביעה רעועה, אלא בתביעה מוצקה ומבוססת כדבעי. לגופו של ענין צוין, כי הצגת ההיתרים והרשיונות הזמניים ע"י המבקשים במסגרת הבקשה, כאילו היו רשיונות עסק של המושכר בתקופות הרלבנטיות, מעבר להיותה שקרית, הינה הטעייה לשמה, המעידה על טיבה וטבעה של הגנת הנתבעים.

תשובת המבקשים לתגובה לא איחרה להגיע. בתשובה נטען, כי המשיבים אינם נותנים מענה לשאלת הקשר הסיבתי, בין העדר רישיון עסק לבין סגירת המסעדה, זמן רב לפני שפקע אותו רישיון, והם נאחזים בחוות דעת, המצורפת לכתב התביעה, כמסמך עיקרי המעיד על סיכוייה התטובים של תביעתם, למרות שמדובר בחוו"ד בעלמא.

היש מקום לחייב בערובה להוצאות

הבקשה נסמכת על הוראות סעיף 353א לחוק החברות (לגבי המשיבה 1) ותקנה 519 לתסד"א, המסדירה אף היא את סוגית חיובו של תובע בערובה (לגבי המשיב 2).

השיקולים המנחים את בית המשפט בדונו בבקשה עפ"י תק' 519, הם שיקולי הצלחת התביעה. הדבר נועד למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כאשר ביהמ"ש סובר, כי סיכויי התביעה להתקבל הם קלושים (רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647 ופס"ד נוספים שניתנו מאז).

לעומת זאת, השיקול הראשוני המנחה את בית המשפט, בדונו בבקשה לפי סעיף 353א לחוק החברות, הוא שיקול כלכלי, הבוחן את מצבה הפיננסי של החברה.

סעיף 353א לחוק החברות קובע:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה... רשאי בית המשפט , לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תית ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע... אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה... או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

המטרה שעמדה ביסוד הסעיף, שנמחק מחוק החברות והוחזר אליו בתיקון 3 לחוק החברות מיום 17.3.05, היא לאפשר חיובה של חברה בהוצאות, בהתאם לכללים שגובשו בפסיקה וקיבלו בשעתו לבוש חוקי בדמות סעיף 232 לפק' החברות, שבוטל עם כניסתו של חוק החברות החדש לתוקף.

בפסק דין שניתן בענין רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (מיום 11.2.09, פורסם בנבו) סוקר כב' השופט מלצר את ההבדלים בין הוראות תק' 519 לתסד"א, לבין סעיף 353א לחוק החברות. בהתייחס לאחרון נאמר בפסק הדין (פסקא 13) כי: